ההורים באים!

בגיל 16 אתה נוסע לחו"ל במשלחת ספורט וחושב: "קולולו, איזה גדול אני, איזה עצמאי!"
אבל אתה לא מבין שבעצם מאחורי הקלעים דואגים לך להכל, וכל מה שנשאר לך לעשות זה רק להיות טוב על המגרש...

בגיל 18 אתה יוצא לצבא וחושב: "קולולו, איזה גדול אני, איזה עצמאי!"
בלילה הראשון אתה שוכב באוהל 12 וחושב על הבית החם שיצאת ממנו.

בגיל 20 אתה נירשם לאוניברסיטה וחושב: "קולולו, איזה גדול אני, איזה עצמאי!"
עוד לפני יום הלימודים הראשון אתה מבקש מאבא את האוטו...

בגיל 23 אתה יוצא מהבית ועובר לדירה שכורה וחושב: "קולולו, איזה גדול אני, איזה עצמאי!"
ובסופשבוע הראשון מתקשר הביתה ושואל איך מפעילים מכונת כביסה ואם יכולים לבוא לעזור לתלות כמה דברים...

בגיל 27 מתחתנים וחייבים את ההורים איתך מתחת לחופה (מזל שזאת המסורת!)

בגיל 29 נולדת הבת הראשונה ואתה וחושב: "יש לי כבר ילדה אז אני בטוח כבר עצמאי!"
לא עובר שבוע ואתה מבין שבלעדי תמיכת ההורים שלך, של בן זוגך וגם של דודה זהבה, כניראה לא היית שורד...

עוברות השנים ואתה רוצה שינוי...מכניס ריגוש לחיים, עובר לארץ אחרת וחושב: "קולולו, אני באמת כבר גדול, חייב להיות עצמאי!"
אז נכון, אתה באמת כבר עצמאי! הצלחת להתחיל חיים מהאפס. אבל ברגע שההורים שלך מודיעים שהם באים לבקר (רק חודשיים אחרי שנפרדתם) אתה מתחיל לספור את הימים אחורה...וכשמגיע הרגע שבו אתה עומד בשדה התעופה לקבל את פניהם, מרגיש כמו ילד קטן, חסר מנוחה, לא מבין למה כל דיירי המטוס יוצאים ורק ההורים שלך מתעכבים. ואז אתה מבין שאתה כבר גדול וגם עצמאי אבל צריך אותם כמו אויר לנשימה!

אז ההורים שלי כאן (יובלי אפילו הורישה להם את חדרה וירדה ללון במרתף), הילדים (הנכדים) בעננים, יש קציצות של סבתא ואורז עם אפונה של סבא, וכולם מבסוטים עד הגג!

אוצרות מארץ הקודש:
ספרים בעברית, ללין,כריות יפניות, מטליות, קרם לחות לשיער שוקולד פרה סדינים עם גומי ועוד...

מתחילים את הגוד טיים יחד איתם...

בינתיים בקטנה עם טיולים באזור. אורזים ערכת פיקניק ויוצאים לכיוון Plum Island. בדרך עוצרים בכמה נקודות עיניין אחרות - באזר לכבוד הסתיו, גבעת חמניות, ומנחת להטסת טיסנים...שם לא תמצאו קואד-קופטר ב-70$, שם זה הטיסנים הרציניים..והחבר'ה המקצועניים שם, כל כך נחמדים לילדים שישר נגשו לעומרי וליאור ונתנו להם להטיס ולעקוב במצלמות של הטיסן...

הגענו לחלק הצפוני ביותר של האי! במקור היינו אמורים לעלות למגדלור אבל היתה שם חתונה למרגלותיו, אז לא יכולנו, אבל החוף מ-ד-ה-י-ם!!! מ-ד-ה-י-ם!!! החוף משקיף על הכניסה והיציאה של אוניות, יאכטות, סירות דייג וכל כלי שייט אפשרי בערך לMerrimack River...פשוט לשבת, לתצפת ולהרגע...תטבלו את היום בשמש חורף שקרנית ויש לכם מתכון מושלם ליום נפלא!
הילדים העיזו להכניס רגליים למים הקפואים אבל כבר מזג האויר קר מדי ליותר מזה...שחפים עשו חגיגה שלמה סביבנו, בים, באויר וביבשה...
טיול לאורך החוף, פיקניק, עליה על המזח ולא מרגישים איך הזמן עף...

משם המשכנו לכיוון Newbory Port (החננו ממש ליד Waterfront Promenade Park) לעוד תצפית וטיול לאורך הטיילת המשקיפה על קטע יותר פנימי של הנהר...הילדים נהנו להסתכל על הגשר הנפתח ונסגר והצצה לחיים בתוך היאכטות המרשימות (יש אנשים שחיים נכון!)... ושוב התעורר הויכוח התאורטי בלבד בין שרולי לבייני: "האם יאכטה זה דבר מרגש או לא?"...בתור מישהי חולת ים, ברור מי בחר באיזה צד...


ביום למחרת כבר השארתי את כל החבריה בבית ויצאתי עם אמא ואבא לטייל לבד בRocky Woods...קצת זמן איכות עם ההורים שלי, מה יש?



בסופ"ש האחרון קפצנו לOld Sturbridge Village, כפר מיוחד שמשחזר את ראשוני המתישבים פה בניו אינגלנד, כפר שברגע שאתה עובר את השער אתה חי את השנה 1830. הילדים הראו התענינות מעבר למצופה והיו שם גם הדגמות מענינות של נפח הכפר, בית דפוס הכפר, הכנת סיידר ודבש תפוחים, נגריית הכפר וסיפורים מרתקים מפי דמויות שלפעמים באמת היה ניראה שיצאו משנת 1830...אתה מרגיש כמו בתוך סרט...סרט מפעם...גם בגלל התפאורה והשחקנים של 1830 וגם כי הנוף מסביב פשוט יפייפה.
העברנו שם יום שלם ולא הספקנו הכל...עכשיו כבר יש כרטיס חבר אז נגיע שוב להשלמות...



למחרת החלטנו לקפוץ בקטנה לחווה ליד הבית לקטיף תפוחים (Drew Farm - Westford).
בדרך חזרה עומרי הצהיר:
"אמא איך פינקתם אותי היום! גם נסענו בטרקטור, גם קטפנו מלא תפוחים, גם אכלנו ס'מורס(*), גם רכבתי על סוס וגם קניתם לי דלעת. איזה יום מושלם"
(*) ס'מורס- זה מין ממתק שבונים מעוגיה, שוקולד ומרשמלו...

ניראה לי שאין מה להרחיב אחרי זה...
בטריה טעונה במלואה לעוד שבוע של עבודה!

להיות או לא להיות?

...Halloween - here I come